In בלוג/ טקסט וצילום

אולי

בתפר הזה, שבין ערות לשינה, בין מציאות לחלום, יש רגע כזה, רגע מיוחד מאוד, בו הזמן כמו קופא.

הראש מעונן, מלא בצמר גפן רך, לבן, נעים. הצלילה אל הלא נודע של השינה נעצרת בבת אחת על פי תהום, שתי רגליים מוצקות על הקרקע, האינסוף פרוס מלפנים. שקט. שלווה.

אז, הריחות הופכים חריפים וחזקים יותר, המראות מתחדדים, מוגדרים. הצלילים צלולים, שקופים. האויר הנקי חודר בעדינות אל כל נקבובית עור, אל כל שיערה. הנשימה נעצרת, מחליפה הילוך.

גוף שהופך לאויר, אין לו משקל, אין לו אחיזה. המוח מתרוקן ממחשבות, אין בו כלום מלבד ידיעה.

זהו רגע בו הכל ברור כל כך, רגע בו כל הסודות מפוענחים. באותו רגע ממש, ורק באותו רגע, אין דבר שהוא נסתר, שהוא חידה, שהוא שאלה.

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

אין תגובות

תגובה

שינוי גודל גופנים